תנ"ך על הפרק - במדבר כב - צרור המור

תנ"ך על הפרק

במדבר כב

139 / 929
היום

הפרק

בלק שוכר את בלעם לקלל

וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כָּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר פְּ֠תוֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי־עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר׃וַיֵּ֨לְכ֜וּ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־מוֹאָ֖ב עִם־בִּלְעָֽם׃וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ׃וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי׃הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ׃וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה׃וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן־צִפּ֔וֹר אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי׃כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה׃וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה־יֹּסֵ֥ף יְהוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי׃וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶל־בִּלְעָם֮ לַיְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֮ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה׃וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ׃וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְהוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל׃וַיִּפְתַּ֥ח יְהוָ֖ה אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא׃וַיְגַ֣ל יְהוָה֮ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי׃וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי׃וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי׃וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק׃וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל־עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל־גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל׃וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ׃וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֙אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכ֥וֹל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת׃וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וירא בלק. לפי שהזכיר למעלה איך נלחמו ישראל עם סיחון ועוג. ולפי שהם היו מנעול של ארץ ישראל ושומרים אותו ולא עמדו בפניהם. פחד בלק בן צפור אע"פ שהיה איש חיל וגבור מאד. כאומרו הטוב טוב אתה מבלק בן צפור. נראה שהיה נודע לאיש חיל. ולכן לא הזכיר בו מלך מואב אלא בלק בן צפור. לרמוז כי בלי מעלת מלך היה גבור חיל מאד. ואחר שהוא בגבורתו פחד מה יעשו העם. ולכן ויגר מואב מפני העם. כי העם נמשכים אחר המלך והוא חשוב ככל העם. כאומרו לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד. ולפי שהמלחמות ינצחו או מצד ריבוי העם. או מצד גבורתם כמו שאמר ביהודה גור אריה יהודה מצד הגבורה. ומצד ריבוי העם אמר לו ולו יקהת עמים כמו שפירשתי במקומו. אמר בכאן שיראו ויפחדו מואב מצד אלו השני דברים. מצד ריבוי העם כי רב הוא. ומצד הגבורה ויקוצו מפני בני ישראל. באופן שהם לא פחדו ממה שפחד המלך. כי המלך פחד מאד שראה מה שעשו ישראל לאמורי. והעם לא פחד. מזה. כי לפעמים נופל הגבור בראשונה. וכך לא ימשך שמי שינצח פעם אחד שינצח פעמים. אבל הפחד האמיתי הוא מצד ריבויי ומצד הגבורה. ולפי שידוע שאע"פ שבתחבולות יעשו המלחמה. התשועה האמיתית היא ברוב יועץ. לזה אמר ויאמר מואב אל זקני מדין. לפי שהעצה היעוצה היא בזקנים. ואמר ובלק בן צפור לרמוז שהיו מפחידים אע"פ שהיה להם מלך גבור ואיש חיל בעת ההיא. וכל זה רמז על גבורת ישראל. וכן רמז ובלק בן צפור מלך מואב. שהיו בו שני מעלות. האחת שהיה חכם גדול בחכמת הקסם. והשני שהיה מלך. ויש אומרים וירא בלק מושך עצמו שראה שני דברים. האחת מה שעשה לאמורי. והב' וירא איך העם היו מפחדים מהם. וכן ראה איך היו העם מרננים ומדברים עם זקני מואב לראות מה יעשו. עד שבזה נשבר לבו בקרבו עד הוצרך לשלוח מלאכים ע"כ: ולהורות על חכמתו אמר וקסמים בידם. כמאמרם ז"ל בלעם היה אומן ואין כלי אומנותו בידו. ובלק היה חכם וכלי אומנותו בידו. וזהו וקסמים בידם ששלח לו כלי הקסם. כדי שלא יתנצל לומר אין לי כלי אומנות. וכן יורה זה ג"כ מה שאמר אקחך אל מקום אחר. לפי שהוא היה בקי במקומות הראויים יותר מבלעם. אלא שבלעם היה יודע לכוין השעה. ולזה אמר וישלח מלאכים אל בלעם. ואמרו בזוהר מלאכים ממש. כי בחכמתו שלח לבלעם המלאכים הראויים לאותו פועל סדורים בצירופיהם. וחשב בלק ללחוך לישראל כילק. וכן בלעם חשב כי בחכמתו ובכישופיו יבלעם כשאול חיים. אמר לו הקב"ה לא יפה דרשת. אני אבלבל לשונכם בענין שלא תשמעו איש אל שפת רעהו. ועשה מבלעם ובלק עמ"ק בלב"ל. לרמוז שהשם יבלבל לשונם וישליכם בעמק עכור. וכן היה כי נהפכה עצתם ולא הועיל להם חכמתם וכישופם. ומלאך רע ענה בעל כרחו אמן. ואמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. וכן אמר מה אקוב לא קבה אל. כי מי שרוצה לקללם הוא מקלל את עצמו. ולכן אמר בכאן ועתה לכה נא ארה לי. שהקללה עתידה לחזור אליו. ואמר את העם הזה מצד ריבויים. כי עצום הוא ממני מצד הגבורה. אולי אוכל אני ואתה להכות בו. כי אני לבדי לא אוכל לו: ואמר כי ידעתי את אשר תברך מבורך. כפי הזוהר כי הוא לא היה לויכולת לברך ולא לקלל. אלא שהיה יודע אותו עת. ועוד שהכתוב אמר טוב עין הוא יבורך. אבל פירושו כי בלעם היה יודע שהקב"ה רוצה לברך או לקלל. והוא היה מברך באותו עת. וכל העם חושבים שהוא היה המקלל או המברך. ואינו כן כי ברכת ה' היא תעשיר. ולכן אמר את אשר תברך מבורך. כבר הוא מבורך מפי השם. ולא אמר את אשר תברך יבורך אלא מבורך ע"כ. ולפי שבלק ראה בחכמתו ענין פעור. אלא שלא היה מגיע לאמת. וראה שעתה בזה העת הם מוכנים לפורענות. אמר ועתה לכה נא ארה לי. כלומר בזה העת ראוי לך שתבא מיד ולא תתעצל: ואמר ויבא אלהים אל בלעם. כמו שאמר ויבא אלהים אל אבימלך. כי זאת היתה מדרגה ראויה להם לפי חכמתם וכישופם. כי ח"ו שנאמר שהיו משיגים השגת הנבואה כשאר נביאים. כי הם היו טמאים. ומצד הטומאה היו משיגים. כאומרו לא יהיה לך אלהים אחרים. ובלעם היה רב וגדול בזאת החכמה מכל שאר חכמי אומות העולם המכשפים. והיה בקי בכל מיני נחש וקסם שהם על שני דרכים. האחת שהיה מחבר מיני נחשים ועקרבים ובהם היה עושה מין נחש. והשני שהיה מלקט עשבים ועושה בהם קסם. וזהו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. ולזה אמרו אבל באומות העולם קם. כי כמו שמשה לא קם נביא כמוהו בישראל. כן באו"ה לא קם אדם אחר כמו בלעם בכל מיני נחש וקסם. ואם לא יתישב דעתך כזה כתב הקדוש רשב"י זכר צדיק לברכה זיל שאיל לאתניה. כי זאת היתה חכמתו לטמא עצמו ולא בענין אחר. ואם תמצא בזאת הפרשה מעלה אחרת. זה היה לכבוד ישראל. והוא היה משבח עצמו יותר ממה שהיה בו. וזהו ויודע דעת עליון. ומתשובתו שהשיב בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי תכיר חכמתו. וכבר אמרו רז"ל שלשה נשאלה להם שאלה. שנים השיבו שלא כהוגן. ואחד השיב כהוגן. חזקיה השיב לשאלת השם כשאמר ויראם את כל בית נכותה. ואמר לו השם מאין באו השיב מארץ רחוקה. וכן בלעם השיב לשאלת השם בלק בן צפור. והם לא היו יודעים כי גלוי לפניו הכל. אבל יחזקאל השיב כהוגן כשאמר לו השם התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אלהים אתה ידעת. וכבר נשאלה שאלה זו בזוהר שנראה באומרו ויבא אלהים אל בלעם. שנתכבד בזה כבוד גדול ממשה שנאמר ויקרא אל משה. והתשובה היתה כי זה דומה למצורע שרצה ליכנס בהיכל המלך. ואמרו למלך שהיה עומד לפתח ובא המלך בעצמו לקראתו. כדי שלא יבא ויטמא בני המלך. אבל כשבא אהובו של מלך. שולח לו או קורא אליו שיבא. וכן קרה לבלעם לפי שהיה טמא שפתים וערל ומצורע: ולפי שבלק היה רואה פרצה בישראל בזה הזמן. חזר לשלוח לו שלוחים שניים. וא"ל אל נא תמנע מהלוך אלי. כי זה העת הראוי ואין לך להתעצל. כי כבד אכבדך מאד. ולך נא בזה העת קבה לי את העם הזה. ובראשונה אמר ארה לי דבר מועט שתקלל ותסייע לי להכות בו. וכשראה רצון בלעם שאמר קבה לי שהיא קללה יותר מפורשת. חזר בלק לומר ולכה נא קבה לי. כלומר לא תחשוב בעבור שאמרתי לך ארה לי דבר מועט. שאין רצוני לכבדך וליתן לך ממון הרבה. כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי בממון אעשה. ולכה נא קבה לי. קללה נמרצת לעם הזה כרצונך. ולפי שבלק אמר ליה כי כבד אכבדך מאד. וזה היה כבוד החכמים בלי תועלת. והוא לא היה איש דברים אלא בעל חמדה בלען בן בלען. ענה ואמר בלי זמן אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. כי בשביל זה אני הולך ולא בשביל הכבוד. וזהו ויען בלעם בלא זמן. כי עד שידע דבר השם לא היה לו לענות. אבל החמדה הבהילתו לענות מיד. ולפי שראה השם חמדתו וגובה לבו והיה הולך שובב בדרך לבו. חזר לומר אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם. ומלא משאלותיך בהליכה. כי בדבר אחר לא תצליח את דרכך. כי יש לך לדעת כי אין הדיבור ברשותך. ועל כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ועל זה אמרו חוצפא אפילו כלפי שמיא מהניא. והנה בזה לא נתן לו השם רשות בהחלט. אבל אמר לו אם לקרא לך באו האנשים. כמי שאומר איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה ולכן באו. אם זאת הקריאה היא לטובתך לך אתם. וראוי היה שידע בחכמתו. איך מזאת הקריאה נמשכה לו המיתה. כאומרו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. אבל בכאן הראה מיעוט חכמתו. וברוב חמדתו וילך עם שרי בלק: ויחר אף אלהים כי הולך הוא. לדעתו בלי תועלת ותכלית. ויתיצב מלאך ה' לשטן לו. בענין שלא יאבד. כי השם אינו חפץ במיתתן של רשעים. ולכן אמרו מלאך של רחמים היה וכו'. והראשון שאמר לו קום לך אתם היה מלאך אלהים ומדת הדין לפתותו. כאומרו מי יפתה את אחאב ושם יצאתה ההסכמה של מעלה תפתה. אבל בכאן לא הסכים השם בזה. ולכן שלח לו מלאך ה' לרחם עליו. וכן נראה לו בכאן בשלשה מקומות. בשדה ובכרמים ובמקום צר. לראות אם ירגיש בדבר. אחר ג' התראות כנגד ג' מקומות. כי בראשונה א"ל לא תלך עמהם. ובשנייה אמר לו ואך את הדבר. ובשלישית א"ל ואפס את הדבר וגו'. ועם כל זה לא הועיל בו. ועבר על השבועה שנשבע אבי אביו כאומרו אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה. ולכן אמר בכאן לסימן גדר מזה וגדר מזה. ואמרו סתם גדר של אבנים הוא דכתיב וגדר אבניו נהרסה. וזה רמז לגל אבנים של לבן. ורבותינו אמרו סימני אבות הראהו. לרמוז לו אם היה רוצה לקלל מצד אברהם. כי היה יכול. כנגד בני ישמעאל ובני קטורה שיצאו ממנו. ואם מצד יצחק היה יכול. כנגד עשו לפי שהיה בהם ימין ושמאל. אבל כנגד יעקב אינו יכול. לפי שכל בניו צדיקים ולא נמצא בו פיסול. וזהו מקום צר אשר אין לנטות ימין ושמאל. ועל זה עמד מלאך ה' בתחלה בשדה. ואח"כ במשעול הכרמים. ואח"כ במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. כי מצד יעקב לא היה יכול. שהוא אוחז בתרין סטרין בין הכרמים שלם מכל סטרוי. ועל זה עמד שם. ובכל זה לא הרגיש ויך את האתון במקל. ופתח ה' את פי האתון. כמו שהתנה מששת ימי בראשית. וכל זה להראותו מיעוט חכמתו כי האתון ראתה יותר ממנו. ובפיו הודה כי האתון שחקה והתעללה בו. עד שאמר לו יש חרב בידי. ויפה משלו חז"ל לרופא שהיה הולך לרפאות בלשונו לאדם אחד שנשכו נחש ובדרך ראה אנקה אחת ובקש להורגה במקל. אמרה לו לי אם תכני אין אתה יכול לרפאות. היאך באת לרפאות נשוך נחש. וכן אמרה האתון לי אין אתה יכול להרגני אלא בחרב. והיאך אתה יכול לעקור אומה שלימה בלשונך. שתק ולא היה לו תשובה: ויגל ה' את עיני בלעם. שיראה שאין העינים ברשותו. ויאמר אליו על מה הכית את אתונך. וכי דינה של אתון בא המלאך לבקש מידו. ומשל הדיוט אומר כי אדם אחד היה הולך עם חמורו בדרך רע בטיט היון ונפל החמור והכה אותו הרבה. וראה אותו שר אחד וא"ל על מה אתה מכה חמורך אדם כפריי. והשיב לו לא הייתי יודע שחמורי היה לו אדם קרוב כמוך בדרך זה וכן בכאן אמר בלעם לא ידעתי שאתה נצב לקראתי בדרך להליץ בעבור אתוני. ולכן אם רע בעיניך אשובה לי. אבל כל זה היה לזכות ישראל כמאמרם ז"ל. וכך אמר לו ומה האתון אשר אין לה זכות ולא ברית אבות. נצטויתי לתבוע עלבונה מידך. אומה שלימה שאתה מבקש לעקור עאכ"ו. ורמז לו בזה כי ברוב חמדתו ותאותו לקלל את ישראל. נסתמו עיניו כמי שאינו רואה. והאתון במיעוט חכמתה וראייתה נטתה מפני. ואתה לא ראית כי אנכי יצאתי לשטן. ואז אמר חטאתי. והודה על חטאתו ואמר חטאתי. לפי שידע שהאומר חטאתי אינו נמסר לדונו לשום מלאך אלא לה' לבדו. וכשראה תאותו שאמר אם רע בעיניך אשובה לי. אמר לו לך עם האנשים כי לא היה רע בעיני אלא לטובתך. וכל זה היה לי לעשות כדי שתהא מותרה ועומד שלשה פעמים: והנה כל זה רמז לאדם החוטא. שהקב"ה מתרה בו פעם שלש עם גבר. ואמר לו ראה נתתי לפניך את החיים וכו' ובחרת בחיים. ואם אינו רוצה. בדרך שהוא רוצה לילך מוליכין אותו. ומדרך השכל נוכל להוציא כל זה מזאת הפרשה. לפי שיש בה רמיזות רבות. כי מה צורך לומר בבלעם ויחבוש את אתונו. ולמה שינה וכתב בכאן אתונו ובאברהם חמורו. ועוד מה זה כי מיד הלך המלאך לשדה. ואח"כ במשעול הכרמים. ואחר כך במקום צר. ועוד מה טעם כתב בשלישית ויך את האתון במקל ולא בראשונה. ומה לנו אם הכה אותה במקל או ביד. ולכן נראה כמו שאמרתי כי בלעם הוא רמז לאיש הבליעל. הבולע תענוגי העולם ההולך אחריהם. ומניח חיי עולם בשביל חיי שעה. ואע"פ שהשם מתרה בו להלוך בדרך טובה. ונתן בו נשמת רוח חיים להדריכו בדרך ישרה. אינו מביט ומשגיח בה. ונפתה אחר נחש הנחשת. ומשעבד נפשו ורוחו ורומסה תחת כפות רגליו. וע"ז אמר ויחבוש את אתונו. שזה רמז על נפשו הפנימית היושבת בהיכל המלך פנימה. ולכן תמצא שת"א ולשורקה בני אתונו עמא דיבנון היכליה. עשה אתונו כמין שער האיתון. וכן בכאן בזה הרשע הבלען. הולך אחר תאוותיו ומענה נפשו. וזהו ויחבוש את אתונו. אבל באברהם אמר ויחבוש את חמורו. ואמרו רז"ל משנברא העולם לא היה אדם שחבש חמורו כאברהם. כי זה רמז על מה שאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. לפי שאברהם היה הראשון שנדבק עם השם. וגומל נפשו איש חסד. ושעבד גופו ותאוותו בשביל כבוד השם. כאומרם ז"ל יש אחד זה אברהם. דכתיב אחד היה אברהם. גם בן ואח אין לו כשנאמר לו קח נא את בנך וכו'. אבל בלעם היה להפך ויחבוש את אתונו לשעבד נפשו ולגבר גופו. ועל זה ויחר אף אלהים כי הולך הוא בדרך רעה. ושולח לו מלאך ה' מלאך של רחמים שלא יחטא ויאבד. ולא שת לבו גם לזאת. אבל הוא רוכב על אתונו ומשעבדה בכל מיני קושי. ושני נעריו עמו. זה רמז על כחותיו הגופניות ההולכות עמו. והמנגדות לנפשו. לפי שהן מונעות מן המצות. ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך. להורות לאדם הדרך הישר ולהתרות בו שישוב מדרכו הרעה. ובסבת זה נטתה הנפש מן הדרך הרעה. ותלך בשדה הוא השדה אשר ברכו ה'. וכשרחה זה הרשע. ויך את האתון. להטותה מן הדרך הטובה אל הדרך הרעה. וכשראה שלא הועיל לו ויעמוד במשעול הכרמים. הרמז בזה כי האדם יש לו ג' עולמות. האחד בימי הנערות שאז אדם הולך אחר הבלי העולם. והשני בימי הבחרות שאז כבר יש לו עול אשה ובנים. ואין ראוי לו לילך אחר הבלי העולם כבראשונה. והשלישי בימי הזקנה שכבר ספו תמו כחותיו. וראוי לשוב אל ה' ולהיות דבק בו. והנה הרשע כל ימיו מכאובים. ויוסף לחטוא בימי הזקנה מבימי הנערות. ולכן כנגד הזמן שהאדם הולך אחר תאוותו. וכובש נפשו ומשעבדה בתאוותיו. אמר ויקם בלעם בבקר. בימי הנערות. ויחבוש אתונו. רמז על נפשו. ואז ויתיצב מלאך ה' לשטן לו שלא ילך בדרך רע. וזה רמז על מאמרם ז"ל שאחר שלש עשרה שנה חל עליו יצר הטוב המדריך האדם בדרך טובה. והוא רוכב על אתונו כמו שפירשתי למעלה. אח"כ אמר ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים. זה רמז על זמן הבחרות. שאז האדם הולך גם כן אחר התענוגים. ולפי שהוא עומד בין זמן הנערות והזקנה. אמר גדר מזה וגדר מזה. וכשרואה הנשמה מלאך ה' המתרה בה. רצתה למנוע האדם מלכת בדרך רעה. עד שנדבקת אל הכותל כדי שלא לפעול פעולת יצר הרע. ויוסף להכותה כי האדם חושב כי אז העולם שלו. אחר שיש לו כר נרחב. ויוסף מלאך ה' עובר ויעמוד במקום צר. שזה רמז על זמן הזקנה. שכבר האדם מוצא עצמו דחוק מאד מצד הזקנה ואפיסת כחותיו. ובאותו זמן אין דרך לנטות ימין ושמאל. שכבר עבר זמן הנערות והבחרות. ותרא האתון את מלאך ה'. כי אף בזמן הזקנה נגלה אל האדם מלאך ה' להתרות בו. ושלא ילך בדרך הראשון. וכשראתה הנשמה שהרשע מתחזק ברשעו מבראשונה. ותרבץ תחת בלעם. שכבר היא חלושה ואין לה כח כי קרוב לבא עתה. וכשראה הרשע כן ויחר אף בלעם. כי אז מתחזק מבראשונה לילך בדרכו הרעה. וזה ויך את האתון במקל. מה שלא אמר בראשונה אלא ויוסף להכותה. אבל כאן מכה אותה במקל יד וברומח להטותה אל הדרך הרעה. ואז ויפתח ה' את פי האתון. לפי שעכשיו הרגישה יותר מבראשונה. ושאלה לו מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש פעמים. ויאמר בלעם אל האתון כי החעללת בי. בזה אמר אמת כי האדם בזקנותו רואה איך הזמן משחק בו. ורואה שעברו ימיו ושנותיו בבהלה. ועם כל זה אינו מתחרט אלא שאומר לו יש חרב בידי. ותאמר האתון הלא אנכי אתונך וגו'. ויש לך לראות כי לא לחנם עשיתי זה. ואז ויגל ה' את עיני בלעם. שעד עכשיו היו סתומים בהבלי הזמן. וירא את מלאך ה' נצב בדרך. כי הנפש אינה מתעוררת אלא בהערה של מעלה. ולעת הזקנה רואה מה שלא ראה עד עכשיו כאומרם תוסף רוחם יגועון. וזהו ויגל ה' את עיני בלעם. ובאותו זמן כשרואה אדם עצמו תש ונלאה. על כרחו עונה אמן ואומר חטאתי. ולכן השיבו המלאך אין אני מכריח לך כי הבחירה בידך. ולכן לך עם האנשים ואפס את הדבר וגו': וילך בלעם עם שרי בלק. יפה אמרו רז"ל רשע כמותם כי לא הועילו לו כל אלו ההתראות. ואע"פ שהודה ואמר היכול אוכל דבר מאומה. חזר לקלקולו כאומרו לכה איעצך וכו'. ולהורות על רשעת בלעם הרשע אמרו רז"ל שבכל אלו הרעות שעשה. לא הגיע לחצי ימיו. מה יעשה אם יגיע לשבעים. וכמו שמוזכר בפרק חלק שאמר אותו חכם אני לא ראיתי מספר ימיו. אבל מדכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. וכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה. והוא לא הגיע לשלשים וחמש. ואמר אותו מין אנא חמיתיה לפנקסיה דבלעם והוה כתיב ביה בר תלתין ותלת שנין הוה בלעם כד קטיל יתיה פנחס כהנא. ולפי שכבר כתבנו למעלה כי בלק היה חכם גדול בחכמת הקסם. והיה יודע כל המקומות שהיה בהם מכשול לחול עליהם הקללה. אמר ויקח בלק את בלעם. כי בלעם היה נגרר אחריו כסומא. וכשראה בלעם המקום מוכן. אמר בנה לי בזה שבעה מזבחות כנגד שבעה אבות הראשונים שעשה כל אחד מזבח. ובזה רצה לגנוב דעת העליונה. כמאמרם ז"ל שאמר להקב"ה למה אתה חפץ באומה אחת. יותר טוב לך להיות מלך על שבעים אומות. ולכן אמר את שבעת המזבחות ערכתי. והיכן נצטוה בהם. אלא כמי שאומר לו השוטר שקרת במשקלות. והוא משיב כבר שלחתי לביתך כבש אחד. וכל זה כדי לגנוב דעת עליונה מרוב תאותו לקלל את ישראל. וזהו וילך שפי שפוי ושקט כדי שלא ירגישו אותו. וכל זה כנגד ישראל. והוא לא היה יודע שיש להם שומר ישראל ולא ינום ולא יישן. ושומר אותם ביום ובלילה וזהו שומר פתאים ה' כי הם היו כמו פתאים ותמימים. ולא היו יודעים התחבולות והנכלים שהיו מתנכלים כנגדם. וכן היתה כוונתו לפזר את ישראל מרבציהם ולהפרידם. כאומרם אולי אוכל נכה בו. וזהו שפי' שה פזורה ישראל: ובמדרש הנעלם אמרו שהוא כמו שפיפון עלי אורח. שהלך לעשות כשופיו הנעשים בנחש ושפיפון מצד רוח הטומאה. וכשראה השם תאותו וגודל רתיחתו כנגדם. אמר ויקר אלהים אל בלעם. שצננו מרתיחתו. בענין שלא יטיף עליהם סם המות וארס הנחש. ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי. וכשראה עצמו נבאש ולא השיב לו על ענין המזבחות. היה רוצה לילך לדרכו ולשוב לעירו. וכשראה השם כך וישם ה' דבר. כמי שמשים רסן בפי הבהמה להחזירה למקום שירצה. וזהו שוב אל בלק. שוב מדרכך ולך אל בלק וכה תדבר על כרחך. וישא משלו ויאמר. לפי שנבואתו לא היתה שלימה אמר וישא משלו. לפי שהוא כמושל משלים כמו כי מראש צורים אראנו. מן ארם ינחני בלק. כלומר ראה איך יוכל בלק להצליח בדבר זה נגד ישראל. אחר שלקחני מן ארם נהרים מקום ששם יעקב אביהם. והצליח בבנים ונכסים על כרחו של לבן הארמי. ועשה כנגדו כל מיני קסם ונחש בין מיני כישוף. ולא הועיל כנגדו כאומרו והחליף משכורתי עשרת מונים. והם עשר מיני קסם הנמצאים בעולם. וכן ינחני מהררי קדם. ששם כל מיני הקסם כאומרו כי מלאו מקדם וגו'. לכה ארה לי יעקב שהוא שם עוקבה וערמימות. עד שמצד זה אולי תחול עליהם הקללה וחרם להחרימם. ולכה זועמה ישראל. אבל מצד ישראל שהוא שררה וגילוי פנים. אולי יחול עליהם זעם מעט. אבל מה אקוב. לשם יעקב. כי לא קבה אל. בפדן ארם בכל אותם הכישופים. ומה אזעום. לשם ישראל. כי לא זעם ה'. אבל אמר כי שרית עם אלהים ועם אנשים עשו ולבן. וא"ת אולי זה היה באותו זמן. אבל עכשיו אולי תוכל להם. לזה אמר אינו כן כי מראש צורים אראנו כלומר. אני רואה אותם מיוסדים על אדני פז כהרים החזקים שלא יתמוטטו לעולם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך